הכיוון מעורב (1)

"טאראב", מסע בעקבות זיכרון וזהות, ב' 21:45, ערוץ 1

זה מתחיל עם רעיון להרים ערב שיוקדש לשירי הזמרת המצרייה אום כולתום. הסופר אלי עמיר, פוגש לשם כך את אורית, בתו של חברו בוריס, שהיא רקדנית בטן. בכך היה יכול אולי להיגמר הסיפור, אלא שעמיר מגיע למיזם כמי שמבקש להוכיח לציבור הישראלי כי בלעדי הכרה של התרבות המזרחית-ערבית ואימוץ חלקה, לא נצליח להשתלב במרחב לעולם.

תוך כדי, עולה לדיון השאלה האם ישראל צריכה להמשיך ולנסות להיות מגדלור של מערביות בתוך אוקיאנוס חשוך של תרבות ערבית שמקיף אותה, או שמא עצם קיומה תלוי ביכולתה להשתלב במרחב. עמיר בספריו משך תמיד מזרחה, בעוד המדינה משכה מערבה.

אם ללכת אל המקורות הקלאסיים של הציונות, הרי שהרצל למשל, שרעיונותיו נבטו בתקופת המעצמות הקולוניאליסטיות, דמיין ב"אלטנוילנד" - הטקסט המכונן של הציונות, מצב שבו הערבים תושבי ארץ-ישראל שמחים על בניינה של "חברה חדשה", מערבית בארץ-ישראל.

בעולמו, לא יכולה הייתה להיות להם טענה על כך שאנשים "נאורים" חושפים אותם לעולם חדש, מתוקן ומתועש. המציאות הוכיחה אחרת, ופרעות הערבים ביהודים, עשרות שנים לפני שהמונח "כיבוש" נכנס ללקסיקון, היו (גם) על רקע של הבדלי תרבויות, מאבק שעדיין ממשיך להתקיים בין מזרח ומערב, כאשר ישראל בעצם קיומה - ועוד לפני סכסוך טריטוריאלי כזה או אחר, מזוהה כמוצב הקדמי של המערב בלב העולם הערבי.

גם כמי שמכיר חלק מהנכסים התרבותיים של האזור, אני לא משוכנע שכאשר מחייבים אותי לבחור צד, אני אהיה בצד של עמיר ואום כולתום, אבל הדיון עצמו, מרתק. *

הכיוון מעורב (2)

"אל תתעסקו עם הזוהן", ב' 22:00, "יס 2"

יתכן מאוד שהיוצרים של הסרט התיעודי "טאראב" ייעלבו מהקו הישיר שמתוח בין היצירה המעמיקה שלהם, לבין הסרט ה"טראשי" הזה, מופת של משקל נוצה בנוסח הוליווד. אבל יש בו משום תרומה לדיון הקודם. עד כה, היה התסכול הזה בעיקר נחלתו של הצד הערבי, אבל מאז נכנס אובמה לבית הלבן, דומה שגם בישראל מתחילים לחוש בו: הגישה האמריקנית הפטרונית עד כאב, לפיה יש כאן סכסוך בין שני ילדים לא מפותחים, והכול ייגמר כמובן, אם רק נשב ונדבר כמו גדולים.

אם תרצו, זה הרציונל מאחורי "אל תתעסקו עם הזוהן", סרט שבמרכזו לוחם סיירת ישראלי ששאיפתו היא לעסוק בעיצוב שיער, וכל הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפתר כששני הצדדים מגיעים לשכונה אחת בניו-יורק.

הרציונל הפשטני הזה אינו אומר שלא מדובר בסרט כייפי לצפייה. מוכרחים לסייג שיש בו הומור נמוך, לעיתים אף וולגריה, אך לעומת זאת יש בו כמה בדיחות מטורפות ומצחיקות, במיוחד כשנדמה שאדם סנדלר (הכוכב) ודניס דוגן (הבימאי) תפסו מאפיינים בולטים של שני הצדדים.

מעבר לסנדלר יש כאן גם קאסט ישראלי מרשים - מרותם סלע שצועדת בבגד-ים על החוף, ועד לעידו מוסרי בתפקיד המשנה החשוב ביותר. בניגוד ל"טאראב", הסרט הזה אולי לא יגרום לכם לחשוב, אבל מי שמבקש לפתור את הסכסוך הזה במצוותו של "יאצק" (שלמה בראבא), כלומר: "לסתום את המוח - לשמוח בכוח" מוזמן בהחלט לעשות כן. *